הגדרת "עץ" לעניין ברכה

מאמר זה עוסק בשאלה היסודית: מהו העץ שעל פירותיו נברך "בורא פרי העץ" ומהו העץ שעל פירותיו נברך "בורא פרי האדמה" — ונעמיד את ארבעת הכללים שמצאנו בראשונים.

המקורות — ד' נוסחאות

איתא בברכות (מ.):

"על פירות הארץ וכו'... היכא מברכינן בורא פרי העץ — היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק"

ובתוספתא דכלאים (פ"ג הל' י"ג):

"הכלל כל המוציא עליו מעיקרו הרי זה ירק וכל שאין מוציא עליו מעיקרו הרי זה אילן"

ובירושלמי (כלאים פ"ה הי"ג. ומעשרות פ"ה ה"ד):

"תני רבי חיננא בר פפא את שהוא עולה מגזעו מין אילן משרשיו מין ירק"

ובתשובת הגאונים כתב:

"כל אילן שיבש בסיתוא וכלו גוזיה וטרפיה לגמרי והדר פארי משרשיו מברכין עליו בפה"א"

א"כ מוצאים אנו ד' נוסחאות שונות בניסיון להגדיר מהו פרי העץ ומהו פרי האדמה, וננסה להעמיד הדברים והחלוקות.

א. ביאור הכלל דבבלי ברכות

א. השיטה ד"גוזא" עניינה 'ענף'

שיטה זו למדה שהכלל שבגמ' (כביכול) טוען דבעינן שהפירות ייצאו מענפי העץ ושהעץ עצמו ימשיך להוציא פירות כל שנה. ולכאורה נראה שהשיטה הזו נתנה משקל לצורתו של העץ, שבסיס הדרישה הוא שיהיה גזע המפריד את הפירות מהשורשים שבאדמה ושאותו גזע יעמוד שנה אחר שנה, כל זמן שמוציא פירות.

וכך נראה שלמד רש"י (ד"ה 'גווזא') שכתב לבאר "הענף של עץ" "דמפיק פירי אחריני". וכ"כ בסמ"ק (סי' קנ"א): "כלל לידע מאי קרוי עץ כל היכא שמלקט הפרי ובאותו ענף עצמו גדל פרי אחר". וכ"כ בנמוקי יוסף: "כשהענף חוזר וטוען פירות לשנה אחרת". וכ"כ באגודה (ברכות פ"ו סי' קמ"ו): "וכי שקיל פירא בשנה זו הדר אתי בשנה אחרת באותו הענף עצמו".

ב. השיטה ד"גווזא" עניינה 'שורשים'

בשונה מהשיטה הקודמת, השיטה הזו למדה דהדרישה שיישאר משנה לשנה הינה רק על השורשים ולא על גוף העץ, שגם אם יבול אחר לקיטת הפרי עדיין שם עץ עליו. ופירוש 'גווזא' — שורשים (ע"פ הב"ח).

וכך נראה ברא"ש בסוגיין שכתב: "ובגמ' כתב כל דבר שעושה פירות משנה לשנה נקרא עץ אבל כל דבר שצריך לזורעו בכל שנה וכו'". וכ"כ בר' ירוחם (נתיב ט"ז ח"ג), וכן בטור (סי' ר"ג ס"א) הביא דברי אביו.

ואחר שביאר הרא"ש את הכלל שבבבלי הוסיף והביא הכלל שבתוספתא דכל המוציא עליו מעיקרו הרי זה ירק וכל שאין מוציא עליו מעיקרו הרי זה אילן.

הבנת הב"ח ברש"י וברא"ש

כתבו הב"ח והנשמת אדם דרש"י בסוגיין אזל כשיטת הגאונים וממילא נראה שלא השגיח אלשונו של רש"י שכתב 'הענף של עץ' אלא כל העניין הוא רק הגזע וכל שכלה הענף ולא הגזע עדיין שם עץ לו.

וכתב הב"ח דמלשון הרא"ש נשמע שלא הביא התוספתא כדי לומר דנחלקה על הבבלי אלא רק תוספת סימן להגדיר עץ — דהבבלי דיבר על דבר הנזרע והתוספתא דיברה על דבר שאינו נזרע. וכוונתו שהגמ' דידן שדברה בחיטה חדשה: דחיטה אינה חשובה עץ לעניין ברכה כיון דצריך לזרוע אותה כל שנה מחדש, והתוספתא חידשה תנאי נוסף גם בדבר דלא בעינן לזורעו כל שנה מחדש, דבעינן שפירותיו ייצאו מגזעו ולא מעיקרו.

א"כ יוצא דאין כאן שום מחלוקת ועיקר הכלל שהביא הבבלי היה רק לשלול שם עץ מחיטה ושאר דברים הנזרעים כל שנה מחדש, ולא היה בו כדי לתת הגדרה מוחלטת לשם עץ. ולולא דברי התוספתא היה מקום לחשוב דאין צורך שהפירות ייצאו מהגזע — שהרי צ"ל מסברא דהייחוד של עץ מהאדמה קורה במה שהעץ חשוב כישות המייצרת פירות באופן עצמאי ומובדל מן האדמה, ובשל כך אין סיבה ששורש הנמצא בתוך האדמה ומצמיח פירות שלא ייחשב כעץ. ולכך באה התוספתא וחידשה דהצורך שהפרי ייצמח דווקא על גזע שאינו בתוך האדמה, הוא תנאי נוסף להגדיר עץ.

א"כ עולה משיטתו: דהרא"ש אחז דבין הבבלי ובין התוספתא למדו דבעינן צורת עץ וגזע שיפרידו בין האדמה לפרי. ובב"ח הוסיף והביא שיטת הגאונים החולקים על הרא"ש וס"ל כרש"י דבעינן שהעץ עצמו יעמוד משנה לשנה.

וכתב בב"י (שם אות ג') [על הטור שהביא דעת הגאונים] דבסוף דבריהם כתבו: "הכי אמר גאון תני בתוספתא כל שמוציא עלין מעיקרו עשב הוא וכל שמוציא עלין מעצו עץ הוא..." והיינו שכל דבריהם מבוססים על דברי התוספתא דכדי להגדירו פרי העץ בעינן שלא ייצא הפרי מעיקרו.

יוצא לפ"ז דנחלקו הרא"ש והגאונים בהבנת דברי התוספתא: דאומנם כו"ע ס"ל דבעינן שהפירות ייצאו מהגזע ולא מעיקרו, ורק שנחלקו האם זה 'רק' תנאי בברכת בפה"ע, א"ד זה חלק בסיסי בגידול פרי העץ. דלהרא"ש וסייע' נראה דסגי בשורש המוציא הפירות כדי לומר שיש פה ישות אחרת המייצרת פרי, וא"כ כל הדרישה שאותה ישות תצא מעל פני הקרקע אינה רק תנאי, ומשכך גם אם יתכלה הגזע אחר לקיטת הפרי לא יחשב הדבר כפרי האדמה. אך הגאונים למדו שהצורך ביציאת הפרי מהגזע חשוב כחלק מהותי בהגדרת פרי העץ, ומשכך אם יתכלה אחר לקיטת הפרי נחסר מהותה של הישות המגדלת הפרי ושוב יחשב כפרי האדמה.

הבנת הדרישה בשיטת הרא"ש

נראה שגם למד כשיטת הב"ח דלהרא"ש התוספתא לא נחלקה על הבבלי, ורק נחלקו הרא"ש והגאונים (ור' יוסף) בביאור שיטת התוספתא וכנ"ל. ובסוף דבריו מביא ב' פירושים לבאר לשון הגמ' דידן, וסיכם דבריו וכתב: "ומה שכתב איתא לגווזא אדלמטה קאי והכי קאמר איתא ענף שיחזור ונפיק פרי מעצמו ואין צריך לזרעו — והגאונים פירשו דלא קאי אדלמטה אלא עומד בעצמו והכי קאמר איתא לגווזא זה שישאר קיים בעינו".

בטור (סי' ר"ג ס"א) הביא ב' השיטות: שיטת הרא"ש דבעינן שיוציא פירות משנה לשנה, והילכך למד ר"י דבתותים הגדלין בסנה מין אילן הן לעניין ברכה. ושיטת הגאונים הסוברים דבעינן שגופו של העץ יישאר משנה לשנה אחר שליקט הפירות ולא סגי ששורשיו יוציאו אילן חדש, ומדבריהם למד הר"ר יוסף דבתותים הגדלים בסנה יברכו בפה"א.

שיטת התוס'

תוס' (ד"ה 'איתיה') כתבו דמהכלל שבגמ' אפשר להסיק דעל תותים ופריזיי"ש (תות שדה) יברכו העץ "שהרי דרך העץ להתקיים ימים רבים וכי שקיל הפרי בשנה זו הדר אתי פרי באותו העץ עצמו". וכתב הב"ח דנראה שסברו כהרא"ש דבעינן שהשורשים יישארו משנה לשנה (מה שכתבו 'עץ' הכוונה לשורש), וכך למד בהגהות אשר"י על הרא"ש ולכך מובן מדוע פסקו דבתותים יברך בפה"ע ולא בפה"א.

והביא התוס' דעת ר' מנחם שטען דבירושלמי דמסכת כלאים מבואר דמברכין על כל מיני דאטד בורא פרי האדמה, וסיים: "ומיהו לדברי הכל פריזיי"ש צריך לברך עליהם בפה"ע דאינו גדל על אטדין ועצו מתקיים משנה לשנה".

ולכאורה נראה שהבעיה באטד אינה בזה שכלו שורשיו כל שנה (שהרי בפריזיי"ש שלכו"ע יברך בפה"ע הביא הטעם 'דמתקיים כל שנה' כטעם נוסף), אלא נראה שעצם זה שגדל על אטד זו סיבה שלא יברך בפה"ע.

ובאמת מצינו בחזו"א (ערלה סי' יב) ובנשמת אדם שכתבו דהחסרון באטד הוא שפירותיו אינם חשובים כל כך לייחד עליהם ברכה על עצן. ובמהרש"ל (על התוס' דנן) כתב דאטד הוא עץ המוציא קוצים ולכך לא מברכין עליו. אך בתשו' הרדב"ז (ח"ג תקל"א) כתב דבאטד כלה העץ בכל שנה אך השורשים כן נשארים עדיין — ולכאורה דלא כהבנת התוס'.

אלא שבאגודה (הנ"ל) שסבר דבעינן שהענף יישאר משנה לשנה, כתב דמדברי הגמ' דידן נראה דברכת התותים היא בפה"ע שכן דרך הענף להתקיים הרבה. ולכאורה נראה שחלק באופן מציאותי מהם תותים, שהרי כבר הזכרנו לעיל דבדברי הרא"ש והתוס' ע"פ הבנת הב"ח נשמע שתותים דומים לעץ המתכלה אחר לקיטת הפרי, וכאן טוען האגודה שענף התותים נותר קיים ועומד אחר לקיטת הפרי ולכך יברך עליו בפה"ע.

וכך נראה קצת גם בנמוקי יוסף, שאחר שביאר דברי הגמ' דבעינן שישאר הענף ימים ויטען פירות לשנה אחרת, מיד הביא דברי התוס' שלמדו דבתותים יברך בפה"ע מכיון דהדר אתי פירא לשנה אחרת באותו העץ, והדברים תמוהים טובא.

ומעניין שהאגודה סיים דבריו דהר' מנוח הביא מהירושלמי שיברך על התותים בפה"א, וצריך להבין מה למד הירושלמי.

ויש להרחיב ולעיין עוד בביאור הגר"א (סי' ר"ג) שכתב דהרא"ש הבין התוספתא כהגאונים. כ"כ יש לעיין בדברי המרדכי כאן.